<h1>ספר התרומות שער כ"ד</h1>
<h2>דף מג.</h2>
גרסינן בשבועות בפרק שבועת הדיינין [מ"ג ע"א] מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. ואוקימנא בגמרא דארישא קאי שנשבעין המלוה והלוה, המלוה שאינה ברשותו והלוה ששלשה דינרין היה שוה. ועל זה אמרינן מי מהם נשבע תחלה, מלוה נשבע תחלה שאינה ברשותו ואחר כך ישבע לוה כמה היה שוה, שאם היינו משביעין הלוה תחלה שמא יוציא המלוה את המשכון. ופר"ש ז"ל ונמצא שלא היה שויו כמה שזה נשבע ויהיה שם שמים מתחלל. וקשיא עליה וכי עבדינן תקנתא לרמאי. אלא מסתברא כפירוש ר"ח ז"ל שפירש שכשיוציאנה נמצאת שבועת הלוה לבטלה ובזה שם שמים מתחלל. ומהכא שמעינן שהאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין בידי כלום, או שאמר פרעתיך, ואמר לו התובע ישבע לי היסת, השיבו הנתבע והלא שטר יש לך עלי ואתה רוצה להשביעני תחלה ואחר כך תוציא השטר הפרוע עלי ותגבה אותו ממני, אומרין לו הבא שטר. אמר המלוה אין לי עליו שטר מעולם או שטר היה לי ואבד, בזה הורו המורים ז"ל שאומרים למלוה בטל כל שטר שיש לך קודם זמן זה ואחר כך תשביעהו היסת, או החרם חרם סתם ולך ובקש עד שתמצא את השטר. וכן בזה סברת הרב ר' משה ז"ל פרק י"ד של מלוה ולוה [הט"ו]. ונראה כדבריהם מטעמא דאמרן שלא תהיה שבועה של לוה לבטלה. ומסתברא שאם רצה להשביעו ואמר הנשבע איני נשבע עד שתבטל כל עדים שיש לך עלי מתביעה זו, אין שומעין לו, כי שמא יש לו עדים ואינו זוכרם, אבל שטר אם יש לו בודאי יודע הוא מה יש לו בביתו מכל זכיותיו, לפיכך אם אמר איני נשבע עד שתבטל כל שטר שיש לך עלי מבטלו, כדי שלא ישבע זה ויוציא הלה את שטרו ונמצאת שבועתו לבטלה. וכן מצוי לרב אבן מיגש ז"ל [תשובה סימן ס"ה]. וזה לשונו, מי שהוא חייב שבועה ואמר לא אשבע עד שתבטל כל עדות הבאין אחר מכאן אין לו לבטלם, ואע"פ שהרב ז"ל סומך יד הנשבע והנתבע בכך, לא בא ללמד הלכה למעשה, תקנת דורו היה אבל לא מן הדין.
